קיים הבדל עדין בין עלבון לבין העלאת האשמות. לעיתים קרובות אנשים אינם מבחינים בין השניים וזה עלול לגרום לאי-הבנה או לניצול לרעה. برای منظور نخست صفتی را بدون در نظر داشتتن مفهوم حقیقی آن و صرفا برای تحقیر طرف مقابل بکار می برند؛ به این عمل اهانت و در برخی موارد فحاشی می گویند. אך ישנם מקרים אחרים שבהם תארים לא נעימים משמשים במשמעותם המקורית, ובמקרה זה פעולה כזו אינה עוד עלבון אלא האשמה..
برای نمونه، اگر به زنی نسبت «فاحشگی» بدهیم صرفا برای اینکه او را تحقیر کرده باشیم، نام اینکار اهانت است. אך אם כוונת הייחוס היא בדיוק מעשה הזנות והזנות, ומילים כאלה משמשות במשמעותן האמיתית, – באופן שהדובר והנמען מודעים למושג המיועד, – זה כבר לא עלבון, אלא האשמה שהפנינו כלפי אחר; אם האשמה הזו מוכחת, כלומר, אם יש לנו סיבות הגיוניות למה שייחסנו, אמרנו אמת; אחרת, שיקרנו לאחרים וזה בגדר לשון הרע..
כדי להטיל אשמה, עדיף להשתמש בסגנון ייחודי יותר שלא ייחשב לגידוף. אבל שימוש בסגנון ייחודי בלבד לא בהכרח אומר שאין לנו כוונה לפגוע. כפי שגם עם ספרות נעלה אפשר לפגוע באחרים או שגם עם ספרות ירודה אפשר להאשים.