תג: חופש האמונה

תקופת הלימודים שלי באיראן עדיין לא הייתה התופעה של אכילת סנדוויץ' ממשלתית, ושתינו את הסנדוויץ' בבטחה וללא חשש לקלון.. עוגות וכריכים היו מצרכים בסיסיים של זמננו, אשר כמה קראו בצחוק "משתיקי קול". משתיקי הקול האלה נשארו מוזרים בימים שבהם היו לנו שיעורים מבוקר עד ערב, או בימי הרמדאן. אני זוכר שקניתי אחד כזה בארוחת הצהריים יום אחד לפני שבע או שמונה שנים, וצמתי במקום די בודד.. ג'נטלמן ניגש אלי עם מראה מסודר למדי ושאל: "אתה לא יודע שזה רמדאן ושאתה לא צריך לצום?" אמרתי, "כן, אני יודע, אבל לא כולם חושבים כמוהו, ויש כאלה שלא צמים כמוני".. אבל אתה חייב לכבד את דעתי, הוא אמר.! אמרתי שאתם צריכים לכבד את דעתי ואת דעתם של אחרים כמוני! הוא אמר: "זו המדינה האסלאמית ורוב האנשים צמים ובגלל שהם צמים הרבה, אז דעתי עדיפה".. עניתי שאם כן, מספר התומכים באמונה לא יוכיח שהיא נכונה, וההפך לא יוכח כנכון.. הוא אמר, "אם אתה מאמין בדמוקרטיה, אתה לא צריך לצום".. ראיתי את ההמולה שהנחתי לפניו את שאריות העוגה והסנדוויצ'ים.. למעשה, הייתי כל כך רעב שאם המכונית הייתה מגיעה הייתי מטפל קודם בעוגה ובכריכים, ואז הייתי הולך למכחישים..

קיים הבדל עדין בין עלבון לבין העלאת האשמות. לעיתים קרובות אנשים אינם מבחינים בין השניים וזה עלול לגרום לאי-הבנה או לניצול לרעה. برای منظور نخست صفتی را بدون در نظر داشتتن مفهوم حقیقی آن و صرفا برای تحقیر طرف مقابل بکار می برند؛ به این عمل اهانت و در برخی موارد فحاشی می گویند. אך ישנם מקרים אחרים שבהם תארים לא נעימים משמשים במשמעותם המקורית, ובמקרה זה פעולה כזו אינה עוד עלבון אלא האשמה..

برای نمونه، اگر به زنی نسبت «فاحشگی» بدهیم صرفا برای اینکه او را تحقیر کرده باشیم، نام اینکار اهانت است. אך אם כוונת הייחוס היא בדיוק מעשה הזנות והזנות, ומילים כאלה משמשות במשמעותן האמיתית, – באופן שהדובר והנמען מודעים למושג המיועד, – זה כבר לא עלבון, אלא האשמה שהפנינו כלפי אחר; אם האשמה הזו מוכחת, כלומר, אם יש לנו סיבות הגיוניות למה שייחסנו, אמרנו אמת; אחרת, שיקרנו לאחרים וזה בגדר לשון הרע..

כדי להטיל אשמה, עדיף להשתמש בסגנון ייחודי יותר שלא ייחשב לגידוף. אבל שימוש בסגנון ייחודי בלבד לא בהכרח אומר שאין לנו כוונה לפגוע. כפי שגם עם ספרות נעלה אפשר לפגוע באחרים או שגם עם ספרות ירודה אפשר להאשים.